השעה חמש בבוקר. הטלפון הנייד מצלצל בעקשנות ואני, מתוך שינה, מנסה להגיע אליו, אבל הוא רחוק מדי. אני נאלץ להתרומם כדי לענות.
“ארז, תענה כבר, ששגיא לא יתעורר עכשיו,” נועה לוחשת לי.
“בוקר טוב,” נשמע קולה של רותי המרכזנית, “‘שחקנית המאה’ מבקשת לדבר איתך.”
“צָבָּאח אֶלחֶ’יר, בוקר טוב,” אני אומר.
“אָאסְפֶה עָל־אִיזְעָאג’, מצטערת על ההפרעה,” היא מתנצלת.
“חֶ’יר אִינְשָאללָה, מה קרה?”
“לא יודעת. יש לכם נקודה של חיילים על גג הבניין של ‘שוּק פָלָסְטִין’, נכון?” היא שואלת.
“אוקיי,” אני מתחיל לאבד את הסבלנות.
“בזמן שאני תולה את הכביסה, אני רואה מרחוק בחור צעיר שעולה על הגג עם שק יוטה חום.
הבחור כרע ברך בדיוק בנקודה שעומד בה כיסא שבור שהחיילים תמיד יושבים עליו.
הוא הוציא משהו שנראה כמו קופסת קרטון מתוך השק והתעסק עם הכיסא והקרטון.
“ומה את חושבת?” אני מתיישב ומביט בשעון.
בעוד עשר דקות החיילים אמורים לעלות לתצפית.
“אני לא יודעת. חשבתי שאולי הם שמו שם מטען חבלה,” היא לוחשת.

באותנטיות ובגילוי לב, מעביר ארז חסון חמישה סיפורים שונים, המספקים מבט מבפנים על העולם החשאי של המודיעין האנושי ועל מבצעי סיכול הטרור והמעצרים.
הסיפורים אמיתיים, הצלחות לצד כישלונות.
סיפורים שטרם סופרו או פורסמו.

בסיפורים נשזר סיפור חייו האישיים של ארז חסון כרכז בשירות הביטחון הכללי, כמו גם המורכבות בחיי המשפחה, של מי שבחר לחיות בעולם הצללים של השמירה על ביטחונה של מדינת ישראל ותושביה.

כינויי המקורות ושמות האנשים המופיעים בספר בדויים.